ציורי השמן והאקריליק של אהרון אפריל עברו טרנספורמציה עמוקה לאחר עלייתו לישראל בשנת 1972. בעוד שיצירותיו הסובייטיות המוקדמות כללו יצירות ריאליסטיות עוצמתיות כמו "הוצאה להורג" (1961), שהתמודדה באומץ עם מציאות הגולאג הסובייטי וביססה אותו כצייר אמיץ, תקופת ה"ישראלית" המאוחרת שלו התפרצה בקנבסים רב-גוניים, אנרגטיים ותשוקתיים.
עיקרון מרכזי בחזונו האמנותי בישראל היה עיסוקו האינטנסיבי באור, ובמיוחד באור הייחודי ולעיתים קרובות "אכזרי" של ירושלים. אפריל הכריז במפורש כי מטרתו הייתה "לנצח בתחרות זו עם האור", ושקד ללא לאות ללכוד או לגלם את ההארה החמקמקה הזו בתוך בדיו. פלטת הצבעים שלו מתקופה זו מתוארת כנמרצת ומקיפה, המסוגלת להעביר "אלימות של צבע" שבה גוונים "נלחמים זה בזה או מתחבקים זה עם זה", ושובה את לב הצופה לחלוטין.
ציורי השמן של אפריל הם לעיתים קרובות רב-משמעיים, רב-גוניים ופנטסטיים, ומזמינים באופן אקטיבי את הצופה לגלות רבדים של פרשנות. סגנונו משלב לעיתים קרובות אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, כאשר דימויים מגיחים לעיתים קרובות מתוך משיכות מכחול צבעוניות הנראות כאוטיות או פועמות. קונספט מרכזי בעבודתו המאוחרת הוא השימוש ב"כתמי זיכרון" – משיכות מכחול המתפקדות ככלי קיבול עצמאיים של אור ומרחב, המשקפים את אופיו המקוטע של הזיכרון. הוא פירש מחדש את הסמליות, והדגיש כי משמעות נובעת מההדדיות של "המסמנים" החומריים הללו ולא מרעיונות מטאפיזיים קיימים מראש. בדים שלו גם נועדו לשלב את ההיבטים הסטטיים של הציור עם תנועה דינמית, ומציעים לצופה תחושה ייחודית של "הוויה" בתוך רגע זורם ומרוכז בזמן. נושאים מקראיים בולטים במיוחד, והם נתפסים לא רק כסיפורים היסטוריים אלא כחלק מ"עצם רקמת החיים של היום" וקשורים עמוקות לזיכרון אבות בירושלים, אותה ראה כמולדת רוחנית.
אמנותו של אהרון אפריל חורגת מייצוג גרידא, ומזמינה את הצופים לעולם עשיר של אלגוריה וסמליות. ציוריו זוכים לשבחים על אופיים העמוק ו"מרובה הפנים", שבו צבעים וצורות שזורים זה בזה כדי ליצור אינספור "פנים" חמקמקים המעודדים פרשנות אישית ויצירת "שמות חדשים" ליצירות "עי הצופה. את עבודותיו מאפיינת תחושת המסתורין, המחייבת אותם "להשתתף" בחשיפת רבדיה המורכבים של היצירה. מבקרים מתארים בעקביות את יצירותיו כ"שרשרת של תעלומות", ואפריל עצמו "משאיר בכוונה מקום למסתורין, לחידה." למרות ההשפעה עמוקה מתנועת הסימבוליזם, ובמיוחד מעבודותיו של מיכאיל ורובל, אפריל פירש מחדש רעיונות אלה הנוגעים להתגלותו ההדרגתית של המימד הסימבולי של היצירה. במקום להצביע על ישויות מטאפיזיות נפרדות, הוא התמקד ביחסי הגומלין של האלמנטים החומריים של הציור – המסמנים – כאמצעי הישיר להשגת משמעות. במסגרת זו, האלמנטים החומריים פועלים כזרז לזיכרון, וצבירת הזיכרון הופכת לדרך להשגת תודעה, שאותה ראה כ"אפקט" הנובע מתהליך זה עצמו. כתוצאה מכך, ניתן לחוות את אמנותו כסדרה של חידות או שטיח מורכב הדורש השתתפות פעילה מהצופה בבניית משמעותו. בתוך שפה סמלית עשירה זו, אפריל מביא לעיתים קרובות את הקרב בין טוב לרע לחזית. נושא זה מתבטא לעיתים קרובות באמצעות יחסי הגומלין הדינמיים של הצבעים. ציוריו מאוכלסים בדימויים ובדמויות מוזרות וחמקמקות – כגון חיות הקשורות לפחדים מילדות – המגיחות באופן אורגני משכבות הצבע התוססות. עבודתו גם חוקרת את הקונספט האוניברסלי של מאבק ("קונפליקט") כהיבט מהותי של שינוי והתהוות, ועלולה אף לגלם כוח ארוטי. עומק חקירה זה מעניק לעיתים קרובות לציוריו אופי ספקולטיבי, ומעודד התבוננות זמן רב לאחר הצפייה הראשונית.
