מסעו האמנותי של אהרון אפריל היה בעל בסיס אקדמי נרחב, אשר שוכלל במהלך הכשרתו הנרחבת ברוסיה, ובמיוחד באקדמיה היוקרתית לאמנות ע"ש סוריקוב במוסקבה. הוא הדגיש בעקביות כי חינוך ארוך ותובעני זה, שכלל שנים של ציור ורישום באקדמיה, היה חיוני לחלוטין.
עבור אפריל, מיומנות הייתה יסודית לאמנות, ורישום היה מרכיב חשוב להפליא בלימוד אמנות והיסטוריה עתיקה כאחד. אמונה זו מדגישה כי בעוד שעבודתו המאוחרת זכתה לשבחים על צבעה האקספרסיבי וצורותיה המתמוססות לעיתים קרובות, היא תמיד נבנתה על הבנה מוצקה של מבנה וקומפוזיציה.
עדויות לעיסוקו העמוק ברישום ניתן לראות לאורך כל עבודתו. הוא יצר בקפדנות סקיצות וטיוטות. יתר על כן, בציוריו המוגמרים, במיוחד במקומות שבהם צורות מתמוססות להפליא לתוך צבעים עזים, מבקרים מציינים כי הקו יכול "לשרוד את עצמו", ולעיתים רק סימן פחם מציץ מבעד לשכבות הצבע. נוכחות עדינה זו משמשת כרמז או סימן לדמות שנעלמה, ומציעה כי הרישום לא היה רק שלב מקדים אלא מבנה בסיסי, חקירה ראשונית שנשארה גלויה בתוך פני השטח הצבועים הסופיים – עדות אמיתית לכך שתהליך הרישום שולב ישירות בציור עצמו. בעוד שאפריל יכול היה לפנות ללא מאמץ אל ההפשטה ולעיתים קרובות איפשר לצורות להיות מוצעות ולא מתוארות בקפדנות, הוא נשאר ביסודו אמן פיגורטיבי. שליטתו ברישום סיפקה את המיומנות החיונית הדרושה כדי להציג את הדמות האנושית ונושאים מוכרים אחרים בדיוק, גם כאשר הם הוצגו באופן דינמי או אתרי בתוך קומפוזיציותיו האקספרסיביות. במהותו, רישום עבור אהרון אפריל היה הרבה יותר משלב מקדים בלבד; הוא היה חלק חיוני בשפתו האמנותית ועדות עוצמתית לאמונתו הבלתי מעורערת בחשיבות המלאכה, והיווה בסיס לחקירתו העמוקה של צורה, זיכרון, וההדדיות הכובשת של אור וצבע.
אמנותו של אהרון אפריל פנתה לעיתים קרובות אל העולם סביבו, ותיארה את חיי היומיום הן בשנותיו הסובייטיות המוקדמות והן בתקופתו הישראלית המהפכנית. עבודות אלו נופלות לעיתים קרובות לקטגוריה של "עבודות ריאליסטיות למדי או ריאליסטיות יחסית בעלות עלילה מובנת", ומציעות לצופים חלון מוכר אל החוויה האנושית. בתקופתו הישראלית, אפריל צייר "סצנות חיים" אינטימיות, כגון "המשפחה", "מצפים ליורש" ו"בית בירושלים". ציור המים שלו "ערב שבת. אל הכותל המערבי" (1993) בולט ב"דיוקו המדהים" בהצגת פרטים ארכיטקטוניים ודמויות זעירות רבות, ומציג את עינו הקפדנית לפרטים גם בתוך סצנה הומה. במבט לאחור אל ימיו הראשונים בברית המועצות, אמנותו של אפריל תוארה לעיתים קרובות כ"תמונות ריאליסטיות". הוא התמודד עם נושאים המשותפים לאמני שנות ה-60 בברית המועצות, כולל יצירות כמו "בארצות החדשות", "נהג טרקטור סועד" ו"דייגי נארים". נופים סיביריים מוקדמים, כגון "'אחרי העבודה' 1958-60", "'באזור טומסק', 1959" (שהיתה לה "תהודה גדולה"), "'כאן נחיה' 1961", "פרברי הכפר" (1958), ו"בתים על נהר טום", גם רמזו על נוכחות ופעילות אנושית למרות התמקדותם העיקרית בטבע. בעוד שיצירות מוקדמות אלו אימצו את הריאליזם, מתי פישר מציע שאפריל השתמש ב"אירוניה עדינה כדי לממש מצב סובייקטיבי" בנופיו הסיביריים, ורומז שהם מעולם לא היו חיקוי פשוט לחלוטין של המציאות. תקופה מוקדמת זו הייתה לעיתים קרובות קשורה ל"סגנון המחמיר" או "הסגנון הצנוע" של אותה תקופה, שסומן בפלטת צבעים עמומה יותר. אפריל עצמו נזכר שאמרו לו שהוא מצייר רק ב"אומבר", ותיאר את האדמה בעבודותיו המוקדמות כ"אפור-אומבר", ניגוד חד לצבעים המבריקים שיגדירו מאוחר יותר את אמנותו הישראלית. שנת 1972 סימנה "תפנית חדה" בחייו ובמסלולו האמנותי של אפריל עם מעברו מברית המועצות לישראל. הוא למעשה נאלץ "להתחיל… מאפס" מבחינה אמנותית. בעוד שהביא עמו את הכשרתו המקצועית החזקה מבית הספר סוריקוב, האור הישראלי העוצמתי השפיע עמוקות על פלטת הצבעים ועל גישתו. שינוי דרמטי זה הוביל לצבעים התוססים, האקספרסיביים ו"המשוחררים" הנראים בעבודותיו המאוחרות, כולל אלה התופסות את הניואנסים של חיי היומיום במולדתו החדשה.
