אבן יסוד עמוקה ומובהקת ביצירתו של אהרון אפריל היא סדרת עבודותיו המוקדשת ל"שיר השירים". גוף יצירה זה, כה משמעותי עד כי הצדיק קטלוג תערוכה משלו בשנים 1982-1983 (עם הקדמה מאת פליקס רוזינר ומכתב מהאמן), עומד כעדות ליכולתו של אפריל לתרגם שירה עתיקה להרהורים ויזואליים תוססים.
פרשנויותיו של אפריל בסדרה זו מתוארות כהרמוניות לחלוטין עם פסוקי התנ"ך, ומזמינות את הצופה לגלות את האסוציאציות שלו בתוך הדימויים התנ"כיים המוצגים על הקנבס. ציורים אלה אינם רק איורים; הם הרהורים ויזואליים על החיים והאהבה.
פליקס רוזינר מתאר ברציפות ציורים אלה ככוללים "צורות נשיות יפהפיות מוארות באור פנימי, המתמוססות בצבעי המים השקופים". "אור פנימי זה חי על פרופילים יפים וגופים עירומים, מנצנץ ורוטט ליד הסף החמקמק," מהדהד בעוצמה את שורותיו הפואטיות של שיר השירים.
רוזינר מאיר עוד את המבנה המורכב מתחת לווריאציות הנראות חופשיות בסדרה, ומשווה את הטטרפטיכון "גן נעול" לפוגה של באך. הוא מדגיש "התפתחות בלתי פוסקת של שלושה 'קולות': צבע, קו והאיזון הקומפוזיציוני של הדמות," וחושף הרמוניה ושלמות מתוכננת בקפידה המעשירה את חווית הצופה. אפריל עצמו הכיר בחזרתו המתמשכת ל"שיר השירים" כמקור השראה בלתי נדלה, והדגיש את המשמעות האישית והאמנותית העמוקה של סדרה יוצאת דופן זו.
