פרחים

ציורי השמן והאקריליק של אהרון אפריל עברו טרנספורמציה עמוקה לאחר עלייתו לישראל בשנת 1972. בעוד שיצירותיו הסובייטיות המוקדמות כללו יצירות ריאליסטיות עוצמתיות כמו "הוצאה להורג" (1961), שהתמודדה באומץ עם מציאות הגולאג הסובייטי וביססה אותו כצייר אמיץ, תקופת ה"ישראלית" המאוחרת שלו התפרצה בקנבסים רב-גוניים, אנרגטיים ותשוקתיים.

עיקרון מרכזי בחזונו האמנותי בישראל היה עיסוקו האינטנסיבי באור, ובמיוחד באור הייחודי ולעיתים קרובות "אכזרי" של ירושלים. אפריל הכריז במפורש כי מטרתו הייתה "לנצח בתחרות זו עם האור", ושקד ללא לאות ללכוד או לגלם את ההארה החמקמקה הזו בתוך בדיו. פלטת הצבעים שלו מתקופה זו מתוארת כנמרצת ומקיפה, המסוגלת להעביר "אלימות של צבע" שבה גוונים "נלחמים זה בזה או מתחבקים זה עם זה", ושובה את לב הצופה לחלוטין.

ציורי השמן של אפריל הם לעיתים קרובות רב-משמעיים, רב-גוניים ופנטסטיים, ומזמינים באופן אקטיבי את הצופה לגלות רבדים של פרשנות. סגנונו משלב לעיתים קרובות אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, כאשר דימויים מגיחים לעיתים קרובות מתוך משיכות מכחול צבעוניות הנראות כאוטיות או פועמות. קונספט מרכזי בעבודתו המאוחרת הוא השימוש ב"כתמי זיכרון" – משיכות מכחול המתפקדות ככלי קיבול עצמאיים של אור ומרחב, המשקפים את אופיו המקוטע של הזיכרון. הוא פירש מחדש את הסמליות, והדגיש כי משמעות נובעת מההדדיות של "המסמנים" החומריים הללו ולא מרעיונות מטאפיזיים קיימים מראש. בדים שלו גם נועדו לשלב את ההיבטים הסטטיים של הציור עם תנועה דינמית, ומציעים לצופה תחושה ייחודית של "הוויה" בתוך רגע זורם ומרוכז בזמן. נושאים מקראיים בולטים במיוחד, והם נתפסים לא רק כסיפורים היסטוריים אלא כחלק מ"עצם רקמת החיים של היום" וקשורים עמוקות לזיכרון אבות בירושלים, אותה ראה כמולדת רוחנית.