ציורי השמן והאקריליק של אהרון אפריל עברו טרנספורמציה עמוקה לאחר עלייתו לישראל בשנת 1972. בעוד שיצירותיו הסובייטיות המוקדמות כללו יצירות ריאליסטיות עוצמתיות כמו "הוצאה להורג" (1961), שהתמודדה באומץ עם מציאות הגולאג הסובייטי וביססה אותו כצייר אמיץ, תקופת ה"ישראלית" המאוחרת שלו התפרצה בקנבסים רב-גוניים, אנרגטיים ותשוקתיים.
עיקרון מרכזי בחזונו האמנותי בישראל היה עיסוקו האינטנסיבי באור, ובמיוחד באור הייחודי ולעיתים קרובות "אכזרי" של ירושלים. אפריל הכריז במפורש כי מטרתו הייתה "לנצח בתחרות זו עם האור", ושקד ללא לאות ללכוד או לגלם את ההארה החמקמקה הזו בתוך בדיו. פלטת הצבעים שלו מתקופה זו מתוארת כנמרצת ומקיפה, המסוגלת להעביר "אלימות של צבע" שבה גוונים "נלחמים זה בזה או מתחבקים זה עם זה", ושובה את לב הצופה לחלוטין.
ציורי השמן של אפריל הם לעיתים קרובות רב-משמעיים, רב-גוניים ופנטסטיים, ומזמינים באופן אקטיבי את הצופה לגלות רבדים של פרשנות. סגנונו משלב לעיתים קרובות אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, כאשר דימויים מגיחים לעיתים קרובות מתוך משיכות מכחול צבעוניות הנראות כאוטיות או פועמות. קונספט מרכזי בעבודתו המאוחרת הוא השימוש ב"כתמי זיכרון" – משיכות מכחול המתפקדות ככלי קיבול עצמאיים של אור ומרחב, המשקפים את אופיו המקוטע של הזיכרון. הוא פירש מחדש את הסמליות, והדגיש כי משמעות נובעת מההדדיות של "המסמנים" החומריים הללו ולא מרעיונות מטאפיזיים קיימים מראש. בדים שלו גם נועדו לשלב את ההיבטים הסטטיים של הציור עם תנועה דינמית, ומציעים לצופה תחושה ייחודית של "הוויה" בתוך רגע זורם ומרוכז בזמן. נושאים מקראיים בולטים במיוחד, והם נתפסים לא רק כסיפורים היסטוריים אלא כחלק מ"עצם רקמת החיים של היום" וקשורים עמוקות לזיכרון אבות בירושלים, אותה ראה כמולדת רוחנית.
אמנותו של אהרון אפריל פנתה לעיתים קרובות אל העולם סביבו, ותיארה את חיי היומיום הן בשנותיו הסובייטיות המוקדמות והן בתקופתו הישראלית המהפכנית. עבודות אלו נופלות לעיתים קרובות לקטגוריה של "עבודות ריאליסטיות למדי או ריאליסטיות יחסית בעלות עלילה מובנת", ומציעות לצופים חלון מוכר אל החוויה האנושית. בתקופתו הישראלית, אפריל צייר "סצנות חיים" אינטימיות, כגון "המשפחה", "מצפים ליורש" ו"בית בירושלים". ציור המים שלו "ערב שבת. אל הכותל המערבי" (1993) בולט ב"דיוקו המדהים" בהצגת פרטים ארכיטקטוניים ודמויות זעירות רבות, ומציג את עינו הקפדנית לפרטים גם בתוך סצנה הומה. במבט לאחור אל ימיו הראשונים בברית המועצות, אמנותו של אפריל תוארה לעיתים קרובות כ"תמונות ריאליסטיות". הוא התמודד עם נושאים המשותפים לאמני שנות ה-60 בברית המועצות, כולל יצירות כמו "בארצות החדשות", "נהג טרקטור סועד" ו"דייגי נארים". נופים סיביריים מוקדמים, כגון "'אחרי העבודה' 1958-60", "'באזור טומסק', 1959" (שהיתה לה "תהודה גדולה"), "'כאן נחיה' 1961", "פרברי הכפר" (1958), ו"בתים על נהר טום", גם רמזו על נוכחות ופעילות אנושית למרות התמקדותם העיקרית בטבע. בעוד שיצירות מוקדמות אלו אימצו את הריאליזם, מתי פישר מציע שאפריל השתמש ב"אירוניה עדינה כדי לממש מצב סובייקטיבי" בנופיו הסיביריים, ורומז שהם מעולם לא היו חיקוי פשוט לחלוטין של המציאות. תקופה מוקדמת זו הייתה לעיתים קרובות קשורה ל"סגנון המחמיר" או "הסגנון הצנוע" של אותה תקופה, שסומן בפלטת צבעים עמומה יותר. אפריל עצמו נזכר שאמרו לו שהוא מצייר רק ב"אומבר", ותיאר את האדמה בעבודותיו המוקדמות כ"אפור-אומבר", ניגוד חד לצבעים המבריקים שיגדירו מאוחר יותר את אמנותו הישראלית. שנת 1972 סימנה "תפנית חדה" בחייו ובמסלולו האמנותי של אפריל עם מעברו מברית המועצות לישראל. הוא למעשה נאלץ "להתחיל… מאפס" מבחינה אמנותית. בעוד שהביא עמו את הכשרתו המקצועית החזקה מבית הספר סוריקוב, האור הישראלי העוצמתי השפיע עמוקות על פלטת הצבעים ועל גישתו. שינוי דרמטי זה הוביל לצבעים התוססים, האקספרסיביים ו"המשוחררים" הנראים בעבודותיו המאוחרות, כולל אלה התופסות את הניואנסים של חיי היומיום במולדתו החדשה.
