עבור אהרון אפריל, נושאים מקראיים ודתיים לא היו רק הד היסטורי, אלא רובד סמוי של הקיום העכשווי. נושא זה עומד כאבן יסוד מרכזית וחוזרת לאורך כל יצירתו. אפריל ניחן ביכולת יוצאת דופן להבחין בתהודה מקראית גם בתוך המציאות ההומה של ישראל המודרנית והעולם סביבו, יכולת שנבעה מהטמעה אינטואיטיבית של כתבי הקודש.
עיסוקו בנושאים אלה היה עמוק מבחינה רוחנית, ובמיוחד שזור בחייו בישראל ובקשרו העמוק לירושלים. הוא ראה בירושלים את "מקלטו הרוחני והגיאוגרפי", מקום הקשור באופן מהותי לזיכרון האבות של העם העברי. עומק רוחני זה הדהד בעוצמה בקרב הצופים, כפי שציין דמיטרי ז'ילינסקי, שצפה כי יצירותיו של אפריל בנוגע להיסטוריה ולחיי העם היהודי שבו את הקהל, והזמינו אותו "להסתכל, להרגיש, לדעת ולהבין".
אפריל ניגש לנושאים אלה ב"סגנון חדש", והפיח חיים חדשים בנרטיבים עתיקים. ציורי צבעי מים המתארים סצנות מכתבי הקודש היו לעיתים קרובות מוקד תערוכותיו, ובמיוחד בתערוכתו במוסקבה ב-2002, אשר נועדה להעביר את ההתגלות העמוקה שחווה בארץ ישראל. בתוך נושא עוצמתי זה, אמנותו של אפריל מביאה לעיתים קרובות את הקרב בין טוב לרע לחזית, המונע לעיתים קרובות על ידי "מערבולת צבעים" דינמית. מאבק זה יכול להיות מוצג עם צורות מורכבות, לעיתים משלב ציפורים או חרקים. הקונספט יוצר הקבלה ל"דמון" של מיכאיל ורובל, כאשר אורו השליו של אפריל, הנובע מסלעי ירושלים העתיקים, מתמודד עם "ממלכה מטורפת" של גוונים כהים. באמצעות מדיום הציור, המשיכה הרגשית העמוקה של נרטיבים אלה הופכת לזיכרון מתמשך המתכתב הם המציאות העכשווית.
