ציורי השמן והאקריליק של אהרון אפריל עברו טרנספורמציה עמוקה לאחר עלייתו לישראל בשנת 1972. בעוד שיצירותיו הסובייטיות המוקדמות כללו יצירות ריאליסטיות עוצמתיות כמו "הוצאה להורג" (1961), שהתמודדה באומץ עם מציאות הגולאג הסובייטי וביססה אותו כצייר אמיץ, תקופת ה"ישראלית" המאוחרת שלו התפרצה בקנבסים רב-גוניים, אנרגטיים ותשוקתיים.
עיקרון מרכזי בחזונו האמנותי בישראל היה עיסוקו האינטנסיבי באור, ובמיוחד באור הייחודי ולעיתים קרובות "אכזרי" של ירושלים. אפריל הכריז במפורש כי מטרתו הייתה "לנצח בתחרות זו עם האור", ושקד ללא לאות ללכוד או לגלם את ההארה החמקמקה הזו בתוך בדיו. פלטת הצבעים שלו מתקופה זו מתוארת כנמרצת ומקיפה, המסוגלת להעביר "אלימות של צבע" שבה גוונים "נלחמים זה בזה או מתחבקים זה עם זה", ושובה את לב הצופה לחלוטין.
ציורי השמן של אפריל הם לעיתים קרובות רב-משמעיים, רב-גוניים ופנטסטיים, ומזמינים באופן אקטיבי את הצופה לגלות רבדים של פרשנות. סגנונו משלב לעיתים קרובות אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, כאשר דימויים מגיחים לעיתים קרובות מתוך משיכות מכחול צבעוניות הנראות כאוטיות או פועמות. קונספט מרכזי בעבודתו המאוחרת הוא השימוש ב"כתמי זיכרון" – משיכות מכחול המתפקדות ככלי קיבול עצמאיים של אור ומרחב, המשקפים את אופיו המקוטע של הזיכרון. הוא פירש מחדש את הסמליות, והדגיש כי משמעות נובעת מההדדיות של "המסמנים" החומריים הללו ולא מרעיונות מטאפיזיים קיימים מראש. בדים שלו גם נועדו לשלב את ההיבטים הסטטיים של הציור עם תנועה דינמית, ומציעים לצופה תחושה ייחודית של "הוויה" בתוך רגע זורם ומרוכז בזמן. נושאים מקראיים בולטים במיוחד, והם נתפסים לא רק כסיפורים היסטוריים אלא כחלק מ"עצם רקמת החיים של היום" וקשורים עמוקות לזיכרון אבות בירושלים, אותה ראה כמולדת רוחנית.
עבור אהרון אפריל, נושאים מקראיים ודתיים לא היו רק הד היסטורי, אלא רובד סמוי של הקיום העכשווי. נושא זה עומד כאבן יסוד מרכזית וחוזרת לאורך כל יצירתו. אפריל ניחן ביכולת יוצאת דופן להבחין בתהודה מקראית גם בתוך המציאות ההומה של ישראל המודרנית והעולם סביבו, יכולת שנבעה מהטמעה אינטואיטיבית של כתבי הקודש.
עיסוקו בנושאים אלה היה עמוק מבחינה רוחנית, ובמיוחד שזור בחייו בישראל ובקשרו העמוק לירושלים. הוא ראה בירושלים את "מקלטו הרוחני והגיאוגרפי", מקום הקשור באופן מהותי לזיכרון האבות של העם העברי. עומק רוחני זה הדהד בעוצמה בקרב הצופים, כפי שציין דמיטרי ז'ילינסקי, שצפה כי יצירותיו של אפריל בנוגע להיסטוריה ולחיי העם היהודי שבו את הקהל, והזמינו אותו "להסתכל, להרגיש, לדעת ולהבין".
אפריל ניגש לנושאים אלה ב"סגנון חדש", והפיח חיים חדשים בנרטיבים עתיקים. ציורי צבעי מים המתארים סצנות מכתבי הקודש היו לעיתים קרובות מוקד תערוכותיו, ובמיוחד בתערוכתו במוסקבה ב-2002, אשר נועדה להעביר את ההתגלות העמוקה שחווה בארץ ישראל. בתוך נושא עוצמתי זה, אמנותו של אפריל מביאה לעיתים קרובות את הקרב בין טוב לרע לחזית, המונע לעיתים קרובות על ידי "מערבולת צבעים" דינמית. מאבק זה יכול להיות מוצג עם צורות מורכבות, לעיתים משלב ציפורים או חרקים. הקונספט יוצר הקבלה ל"דמון" של מיכאיל ורובל, כאשר אורו השליו של אפריל, הנובע מסלעי ירושלים העתיקים, מתמודד עם "ממלכה מטורפת" של גוונים כהים. באמצעות מדיום הציור, המשיכה הרגשית העמוקה של נרטיבים אלה הופכת לזיכרון מתמשך המתכתב הם המציאות העכשווית.
