ציורי השמן והאקריליק של אהרון אפריל עברו טרנספורמציה עמוקה לאחר עלייתו לישראל בשנת 1972. בעוד שיצירותיו הסובייטיות המוקדמות כללו יצירות ריאליסטיות עוצמתיות כמו "הוצאה להורג" (1961), שהתמודדה באומץ עם מציאות הגולאג הסובייטי וביססה אותו כצייר אמיץ, תקופת ה"ישראלית" המאוחרת שלו התפרצה בקנבסים רב-גוניים, אנרגטיים ותשוקתיים.
עיקרון מרכזי בחזונו האמנותי בישראל היה עיסוקו האינטנסיבי באור, ובמיוחד באור הייחודי ולעיתים קרובות "אכזרי" של ירושלים. אפריל הכריז במפורש כי מטרתו הייתה "לנצח בתחרות זו עם האור", ושקד ללא לאות ללכוד או לגלם את ההארה החמקמקה הזו בתוך בדיו. פלטת הצבעים שלו מתקופה זו מתוארת כנמרצת ומקיפה, המסוגלת להעביר "אלימות של צבע" שבה גוונים "נלחמים זה בזה או מתחבקים זה עם זה", ושובה את לב הצופה לחלוטין.
ציורי השמן של אפריל הם לעיתים קרובות רב-משמעיים, רב-גוניים ופנטסטיים, ומזמינים באופן אקטיבי את הצופה לגלות רבדים של פרשנות. סגנונו משלב לעיתים קרובות אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, כאשר דימויים מגיחים לעיתים קרובות מתוך משיכות מכחול צבעוניות הנראות כאוטיות או פועמות. קונספט מרכזי בעבודתו המאוחרת הוא השימוש ב"כתמי זיכרון" – משיכות מכחול המתפקדות ככלי קיבול עצמאיים של אור ומרחב, המשקפים את אופיו המקוטע של הזיכרון. הוא פירש מחדש את הסמליות, והדגיש כי משמעות נובעת מההדדיות של "המסמנים" החומריים הללו ולא מרעיונות מטאפיזיים קיימים מראש. בדים שלו גם נועדו לשלב את ההיבטים הסטטיים של הציור עם תנועה דינמית, ומציעים לצופה תחושה ייחודית של "הוויה" בתוך רגע זורם ומרוכז בזמן. נושאים מקראיים בולטים במיוחד, והם נתפסים לא רק כסיפורים היסטוריים אלא כחלק מ"עצם רקמת החיים של היום" וקשורים עמוקות לזיכרון אבות בירושלים, אותה ראה כמולדת רוחנית.
אבן יסוד עמוקה ומובהקת ביצירתו של אהרון אפריל היא סדרת עבודותיו המוקדשת ל"שיר השירים". גוף יצירה זה, כה משמעותי עד כי הצדיק קטלוג תערוכה משלו בשנים 1982-1983 (עם הקדמה מאת פליקס רוזינר ומכתב מהאמן), עומד כעדות ליכולתו של אפריל לתרגם שירה עתיקה להרהורים ויזואליים תוססים.
פרשנויותיו של אפריל בסדרה זו מתוארות כהרמוניות לחלוטין עם פסוקי התנ"ך, ומזמינות את הצופה לגלות את האסוציאציות שלו בתוך הדימויים התנ"כיים המוצגים על הקנבס. ציורים אלה אינם רק איורים; הם הרהורים ויזואליים על החיים והאהבה.
פליקס רוזינר מתאר ברציפות ציורים אלה ככוללים "צורות נשיות יפהפיות מוארות באור פנימי, המתמוססות בצבעי המים השקופים". "אור פנימי זה חי על פרופילים יפים וגופים עירומים, מנצנץ ורוטט ליד הסף החמקמק," מהדהד בעוצמה את שורותיו הפואטיות של שיר השירים.
רוזינר מאיר עוד את המבנה המורכב מתחת לווריאציות הנראות חופשיות בסדרה, ומשווה את הטטרפטיכון "גן נעול" לפוגה של באך. הוא מדגיש "התפתחות בלתי פוסקת של שלושה 'קולות': צבע, קו והאיזון הקומפוזיציוני של הדמות," וחושף הרמוניה ושלמות מתוכננת בקפידה המעשירה את חווית הצופה. אפריל עצמו הכיר בחזרתו המתמשכת ל"שיר השירים" כמקור השראה בלתי נדלה, והדגיש את המשמעות האישית והאמנותית העמוקה של סדרה יוצאת דופן זו.
