אמנותו של אהרון אפריל חורגת מייצוג גרידא, ומזמינה את הצופים לעולם עשיר של אלגוריה וסמליות. ציוריו זוכים לשבחים על אופיים העמוק ו"מרובה הפנים", שבו צבעים וצורות שזורים זה בזה כדי ליצור אינספור "פנים" חמקמקים המעודדים פרשנות אישית ויצירת "שמות חדשים" ליצירות "עי הצופה. את עבודותיו מאפיינת תחושת המסתורין, המחייבת אותם "להשתתף" בחשיפת רבדיה המורכבים של היצירה. מבקרים מתארים בעקביות את יצירותיו כ"שרשרת של תעלומות", ואפריל עצמו "משאיר בכוונה מקום למסתורין, לחידה." למרות ההשפעה עמוקה מתנועת הסימבוליזם, ובמיוחד מעבודותיו של מיכאיל ורובל, אפריל פירש מחדש רעיונות אלה הנוגעים להתגלותו ההדרגתית של המימד הסימבולי של היצירה. במקום להצביע על ישויות מטאפיזיות נפרדות, הוא התמקד ביחסי הגומלין של האלמנטים החומריים של הציור – המסמנים – כאמצעי הישיר להשגת משמעות. במסגרת זו, האלמנטים החומריים פועלים כזרז לזיכרון, וצבירת הזיכרון הופכת לדרך להשגת תודעה, שאותה ראה כ"אפקט" הנובע מתהליך זה עצמו. כתוצאה מכך, ניתן לחוות את אמנותו כסדרה של חידות או שטיח מורכב הדורש השתתפות פעילה מהצופה בבניית משמעותו. בתוך שפה סמלית עשירה זו, אפריל מביא לעיתים קרובות את הקרב בין טוב לרע לחזית. נושא זה מתבטא לעיתים קרובות באמצעות יחסי הגומלין הדינמיים של הצבעים. ציוריו מאוכלסים בדימויים ובדמויות מוזרות וחמקמקות – כגון חיות הקשורות לפחדים מילדות – המגיחות באופן אורגני משכבות הצבע התוססות. עבודתו גם חוקרת את הקונספט האוניברסלי של מאבק ("קונפליקט") כהיבט מהותי של שינוי והתהוות, ועלולה אף לגלם כוח ארוטי. עומק חקירה זה מעניק לעיתים קרובות לציוריו אופי ספקולטיבי, ומעודד התבוננות זמן רב לאחר הצפייה הראשונית.
