מאת מיכאל נה-קוגן, לחיים, אוקטובר 2008
בגלריית טרטיאקוב נפתחה תערוכה של האמן אהרון אפריל. שמו, ככל הנראה, אינו אומר דבר לצופה הרוסי כיום. אכן, מי יזכור אמן, שלא היה, יש להודות, מגדולי הדור, שהציג כאן בפעם האחרונה ב-1971 ועזב שנה לאחר מכן? אם כי… הנה מה שכתב האמן ולדימיר סלניקוב ב"ז'וז'ו" שלו: "אהבתי בילדותי את האמן אהרון (אהרון) אפריל, איש שנות השישים, שהיה באותה חבורה עם ז'ילינסקי, פופקוב, האחים סמולין. אחר כך הוא נעלם איפשהו. לפני כמה שנים נזכרתי בו: כתבתי מאמר על התקופה הסובייטית. שאלתי עליו מומחים, בנות מהגלריה. אף אחד לא שמע עליו בכלל. חיפשתי באינטרנט. מצאתי ביוגרפיה קצרה שלו. נודע לי שהוא בנו של רוקח מווילנה, שהופקע רכושו לאחר איחוד ליטא עם ברית המועצות וגורש יחד עם כל משפחתו, לדעתי, לסיקטיבקר. שם אחיו השתגע מהקשיים שנפלו עליהם. אמנם, בדרך זו ניצלה המשפחה מהפרעות שאורגנו על ידי הליטאים לאחר נסיגת הצבא הסובייטי. למרות זאת, אהרון קיבל השכלה אמנותית במוסקבה בשנים שלא היו נוחות ליהודי עם רקע מעמדי כזה, ואחר כך עשה קריירה מסחררת – הפך לאחד האמנים המובילים בברית המועצות ופתאום נעלם איפשהו. הוא נסע לישראל, החלטתי. אבל לא מצאתי עליו דבר במקורות ישראליים. והנה, לאחרונה אני רואה במוזיאון צרטילי קטלוג של אהרון אפריל. דפדפתי בו. נורא! איפה האמן שאהבתי? איזה ציור מרוח! אולי, באמת, משהו משלו נשמר במוזיאונים – מהישן. זו סיפור עצוב שכזה."
קיץ 1971
פורטרט בשמלה כחולה 1977
הוא אכן נולד בליטא בשנת 1932, למשפחה אמידה. האחוזה שבה עברה ילדותו הייתה ממוקמת לא הרחק מתחנת קיברטאי, שם נולד יצחק לויטן. ילדות מאושרת זו עלתה לאהרון ביוקר: בשנת 1941, הילד בן התשע וכל משפחתו גורשו תחילה למחוז אלטאי, ולאחר מכן אף מעבר לחוג הארקטי, ליישוב על נהר יאנה. האמן לעתיד סיים את לימודיו בבית הספר ביאקוטסק. בשנים 1949–1951 למד בבית הספר הממלכתי לאמנות של מוסקבה לזכר שנת 1905, אך האושר מילדותו לא עזב אותו: בשנת 1951 הוא הוגלה שנית. ודי הגיוני, שאחרי שסיים את לימודיו במכון הממלכתי לאמנות של מוסקבה ע"ש ו.י. סוריקוב בשנת 1960, הוא בחר לעצמו את הסגנון ה"קשוח". "מישהו אמר בשנה הראשונה: 'אתה מצייר רק באומברה, והאדמה אפורה-אומברית'," נזכר האמן. בדיוק בגוונים אלה הוא צייר בראשית שנות ה-60 את "דייגי נארים" ואת הנוף הקר של העיר מירני, שהייתה מוכרת לו מימי הגירוש.
נקודת מפנה הגיעה בשנת 1972, לאחר מסע להודו ולמזרח התיכון. "הגירתי לישראל בראש ובראשונה כי אני יהודי…" הצהיר אפריל לאחרונה לערוץ "תרבות". אך נראה שהעניין אינו רק בכך: כאמן הקשור מאוד לגיאוגרפיה, לצבעי האדמה, הוא כנראה חש שהטבע המזרח-אירופאי הצנוע לא ייתן לו עוד דבר חדש, ואילו בישראל מחכים לו גילויים רבים, תנועה גדולה קדימה.
ביצירתו של אפריל מתרחש מאבק מעניין בין צבע לאור, המתבטא בבחירת החומר, נושא הציור ובסופו של דבר, בז'אנר עצמו. בציור מנצח הצבע: "בירושלים האור מיוחד, לפעמים אפילו אכזרי, והוא מתערב באופן פעיל בציור… קשה לראות את המציאות מאחורי אור זה. ומשימתי הייתה לנצח בתחרות עם האור." עבודות השמן של אפריל – ואלו בראש ובראשונה נופי ירושלים העכשוויים – מאוד עשירות בצבע, ואפילו צבעים קרים בציוריו לוהטים. דברי צבעי המים שונים: "לצבעי המים יש אור פנימי משלהם," אומר האמן, המשתמש בטכניקה זו עבור נושאים ודיוקנאות תנ"כיים. על כל עבודת צבעי מים משקיע האמן זמן רב יותר מאשר על ציור שמן, אך הוא גם דורש מהצופה התבוננות מעמיקה שתאפשר לו לראות בכתמי הצבע והאור דמויות מרצדות. לדוגמה, הורד היהיר בטוניקה מפוארת ("בארמון הקיץ של הורדוס"). או "איוב" הביישן. אגב, הנושא התנ"כי הופיע אצל אפריל במקרה: בקוראו את כתבי הקודש במקור, בעברית, האמן מצא ביטויים – הגדרות מדויקות לציוריו.
בארמון הקיץ של הורדוס 1993
כך נוצר "שיר השירים" (1981–1983). כך נוצרת הדימוי הרב-שכבתי של ציוריו, ונושאים קאנוניים – "לוט ובנותיו," "הגר," "הקרבן" – מקבלים תוכן חדש. "שתי הרמות בציוריו 'פועלות' בנפרד," מציין אליה קבקוב, "רמת העלילה הדרמטית והווילון של הצבע שמכסה אותה – וביניהן קשר מורכב ומסתורי וניתוק."
איוב 1998
לאחר שהתיישב בירושלים, האמן לימד ציור, רישום וקומפוזיציה באוניברסיטאות חיפה וירושלים, והציג תערוכות בישראל, גרמניה, צרפת, שוויץ, קנדה, ארה"ב ורוסיה. בשנת 2005 נבחר לחבר כבוד באקדמיה הרוסית לאמנויות. כל 95 היצירות שהוצגו נוצרו על ידו במהלך שלושה וחצי עשורים של חייו בישראל ומאוחדות, לפי הודאתו של האמן עצמו, במשימה אחת – לבטא את הדימוי הכולל של המדינה. בשנים האחרונות הוא מעדיף את שפת האלגוריות. הנה העבודה "אלגוריה של ההתנתקות". היא אוטוביוגרפית: תשע שנים ניהל אהרון אפריל את היישוב סנור, שם עבדו והציגו אמנים ילידי רוסיה. יישוב זה נכלל בתוכנית ההתנתקות של הישראלים מהפלסטינים, וכיום זוהי בסיס צבאי. האמן מספר סיפור זה באמצעות סמלים. "זה מה שסרוב אמר: לא לתאר, אלא לגרום להרגיש," הוא מסביר.
