דמיטרי ז'ילינסקי, גלריית טרטיאקוב | אמנים על אמנים
מונולוג על אהרון אפריל (ראיון מאת מריה פדורובה)
אני חש קרבה לאהרון אפריל משום שהוא מצא את "דימויו" שלו. אני חש קרבה לא כצייר אפילו, אלא כיוצר. הוא בורא! אף על פי כן, אילו לא היינו מכירים באופן אישי, סביר להניח שהייתי חושב אחרת על יצירותיו.
להתגבר. 1994
אני זוכר שכשדיברנו אהרון הזכיר (זה היה כשהוא גר בסטודיו שלי) שהוא לא אוהב שמפעילים עליו לחץ.
הוא לא רצה להקשיב לאף אחד, להתיישר לפי אף אחד, או לקחת דוגמה מאיש. הוא עצמו היוצר. אני, למשל, נהגתי להקשיב לעצותיו של מורי ולדימיר פבורסקי, לדברי חוכמתו. הערכתו של אמן שאתה מכבד – גם "מרוממת" וגם מייאשת.
אהרון נרתע מלקחת דוגמה מאחרים. והוא לא עשה זאת! הוא יכול היה להסתדר בלי להסתכל על אף אחד מלמעלה. הוא אדם חכם מאוד, ואין להכחיש זאת. אמנותו נטולת ערמומיות. גם בפסליו וגם בציוריו יש "דימויים" שלמען האמת נעדרים מאמנות ימינו. דימוי או שישנו או שאיננו. ישנם אנשים שכל חייהם אינם מספיקים להם להבין, בעוד שאחרים מבינים הרבה כבר בגיל 20. העניין הוא שעבודותיו של אהרון "מכילות דימויים". הבנתי לעצמי איך צריך להתייחס לאמנות המודרנית הזו, ל"חוסר הדימוי" הזה. זו אמנות "ללא דימוי" – זו תרגום המילה. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שדימוי נעדר. אבל לאהרון יש דימוי בכל עבודותיו! עכשיו טבעו מילה מאוד נוחה, "ארט". ושכחו את המילה [הרוסית] "איסקוסטבו" (אמנות). הם אף פעם לא אומרים אותה. הם מתביישים… כי "איסקוסטבו" זה כמו דת, כמו אמונה. אם מדינה מאבדת אמונה, היא מתפרקת. אנחנו איבדנו הרבה עם ה"התפרקות" הזו. איבדנו מסורת.
אהרון אוהב אסתטיקה. יהיו שיאמרו, אסתטיקה פירושה שתמונה מאופיינת באי-שלמות מסוימת. "הרהורים" שלו היא עבודה טובה. הרבה יצירות מים נהדרות. הוא נסע לעיתים קרובות לפריז ויצר שם יצירות מים רבות.
נאמר שסוריקוב אמר פעם, "אפילו כלב אפשר ללמד לצייר, אבל אמנות הציור היא משהו שונה לגמרי". אבל הוא אמר זאת בוויכוח, ואילו אנחנו תופסים את דבריו כסיסמה, וזה שגוי לחלוטין. רישום הוא הבסיס ללימוד אמנות והיסטוריה עתיקה. רישום חשוב מאוד. ואילו אמנות הציור היא יחסית. כמו במקרה של אפריל, היא מגיחה מעצמה.
לאפריל ציורים רבים המתמקדים בנושאים תנ"כיים. אלו יצירות גדולות. הוא עדיין דבק בחשיבה דימויית. אנשים רבים, במיוחד בני דורנו, ביקרו בתערוכה של אפריל. הם באו לחפש ולראות את הדימוי הזה. אפריל הציג לעיתים קרובות באירופה, אך זה לא אומר הרבה לקהל שלנו.
אני אוהב את יצירותיו ה"סיביריות" של אהרון, את דיוקנאותיו. כל דבר באמנותו טעון משמעות; אין שום דבר מקרי. זר שכל תפיסתו על אמנות היא ש"אמנות חייבת להיות מובנת" יתקשה להעריך כראוי את אמנותו של אהרון. אמנותו מיועדת לאנשים חושבים! לאנשים בעלי השכלה דתית. לאנשים שאוהבים "את ההווה". קחו למשל את "אלגוריית ההתנתקות" – יצירה עוצמתית…
אני מכיר את אהרון כבר 50 שנה. למדנו יחד, ונסענו יחד להתמחות. הוריו גרו בפושקינו. הוא אהב אותם מאוד. כשהיה צעיר, נשלח להודו על ידי איגוד האמנים. זו הייתה תקופה שכבר אפשר היה לחלום על עזיבה את רוסיה. ואני זוכר אותו אומר, "אני נשבע שאגיע לארץ המובטחת!" ברוסיה הוא למד עברית.
מדינת ישראל הייתה אז רק בתחילת דרכה. וברגע שהופיע הגל הראשון של ההגירה, הוא יצא מיד לישראל. הוא לקח איתו את אביו. אמו נפטרה אז, כאן בפושקינו.
שם, בהתחלה, היה די קשה. אהרון לימד באוניברסיטה. אביו גר בירושלים. וכשאפריל עזב את הבית, אביו, שהיה כבר זקן, היה נשאר בפתח ומחכה לו.
מולדתו, רוסיה, התייחסה אליו בקשיחות רבה. הוא היה מיהודי המדינות הבלטיות. לאחר שחרור המדינות הבלטיות, הוא הוגלה ליקוטיה כאינדיבידואל לא מהימן. מאוחר יותר משפחתו גרה בטומסק. הוא יצר שם סקיצות ורישומים רבים. היינו חברים. כשהוא היה חסר מקום מגורים, הוא גר בסטודיו שלי במחוז יוּגו-זאפָדני במוסקבה. הוא צייר הרבה. למשל, "ההוצאה להורג" (1960) נוצרה בסטודיו שלי. זו יצירה עוצמתית מאוד, מצוינת. אין בה שום נטורליזם, טרגדיה טהורה. אני מכבד את אהרון. כמובן שלפעמים אני מתווכח איתו. אין לי את היכולת שיש לו – להתעכב על דברים מקריים. הוא יכול לעשות זאת… בשנות ה-60 הוא יצר ציורים ריאליסטיים, שאני אישית חש אליהם קירבה סגנונית. אבל מבחינה אסתטית, אני מאמין שעבודותיו האחרונות הן הטובות ביותר. קשה לי להבין את עבודותיו מבחינה סגנונית. אני בעל חשיבה חומרנית בחיים כמו באמנות. אבל כמה מיצירותיו של אהרון, במיוחד אלה המתמקדות בהיסטוריה ובחיי העם היהודי – רוצים להתבונן בהן שוב ושוב, להרגיש, להכיר ולהבין אותן.
