"שיר השירים" – אהרון אפריל, מתוך קטלוג התערוכה (ירושלים – תל אביב, 1982)

בגלריה מכובדת למדי נתקלתי בספר עבה ושמו/ הצהרתו: "Kunst kommt nicht von Können" "האמנות איננה באה מיכולת". אולם כאשר ראיתי את הציורים הכלולים בו הבנתי כי בעצם לשם הספר היה חסר סימן שאלה. כוחן של הצהרות כאלה אינן בשכנוע אלא בנוחות מסוכנת: כי רבים מדי תאבים לדעת מהיכן בדיוק נובעת האמנות. בזמנו עמדה שרת התרבות של ברית המועצות, אקטרינה פורצבה, בראש משא הצלב בעד אמנות עממית אוטודידקטית הנובעת מתוך "מעמקי ההמונים". על אף האמצעים הבלתי נדלים שעמדו לרשות השרה, ולמרות היותה משוכנעת כי האמנות "חייבת לשקף", לא הניב מבצע אדיר זה שום פרי, אף לא יצירת מופת אחת. ככל שהדבר נשמע פרדוקסלי, עובדה היא שאיפותיהם של בעלי כח בחברה אחת ומטרתם של "קרדינלים אפורים" בחברה אחרת זהות לחלוטין ודומות לחלומם של האלכימאים: להביא את האמנות למצב אידיאלי: ל"עתיד המאושר". לגבי האמנים היו המאמצים של אלה גם אלה בבחינת שירות דב. כתוצאה מכך נוצרו באמנות זרמים אשר היו אמורים להביאה לאידיאל המיוחל. בתקופה מסוימת נוסחת הפלא היתה: האמנות הלא פיגורטיבית, הדורשת רק רעיון ומעט חוש אמנותי. אולם גם לאמנות הלא פיגורטיבית היסטוריה ארוכה מאוד משלה ויש רק לזכור כי גם לה חלק מוגבל למדי בתולדות התפתחות האמנות בכללותה. לא על התפיסה הלא פיגורטיבית לבדה תחיה האמנות המודרנית; גם לא רק על עיבוד מחדש של תפיסותיהם של גדולי האמנים מן העבר (וכאן הבחירה היא בלתי מוגבלת). האין תוקף ל"אמנות אודות אמנות"? יש ויש, אולם אם נרבה בעיבודים מחדש אלה מעל למותר, תכנס האמנות למסלול של מעגל סגור. אמנים צעירים רבים בהיותם בלתי מחוסנים ונעדרי יכולת עמידה בפני שיטפון ההצהרות (המטיפות אך לא מלמדות) מוצאים את עצמם לפתע מחוץ למסגרת האמנות בכלל. כשם שפועל צופן מסויים על קוראי תנ"ך, כך יש גם צופן להבנת האמנות הרצינית. אמנים ידועי שם, העילית של קבוצות חדשניות, עוזבים את הבוהמה כדי לקרוא ספרי קודש. רבנים גדולים מנתחים את בעיות הציור והפיסול לעומק ולרוחב, כך שלא נשאר אלא להצטער על שלא כולם שומעים אותם. מחברים מכובדים של ספרים עבים אשר זה לא מכבר נהגו להתפלמס אם יש אמנות יהודית אם אין, עכשיו מזכירים לנו כי יצירות האמנים היהודיים מן המאות הראשונות לספירה הנוצרית נעשו עוד לפני קיומם של הדגמים הידועים לכל. בחושבו כיצד התפתחות החברה מתייחסת להתפתחות האמנות, כתב סופר רוסי: "מספיק שכולנו שווים בפני הקדוש ברוך הוא. ואילו בחברה ובטבע אין שוויון." בחברה רבת רבדים הפעילים יותר צוברים אמצעים. יש להם פנאי לפיתוח שדות התעניינות. הם יכולים לרכוש יצירות אמנות. כך מפתחים הם את הכשרתם, וזו הופכת ליכולת להבין ערכים. ואילו הבנת ערכים קובעת את רמת התרבות. כך ובשום פנים לא להיפך. לתרבות דרושים אמצעים ואליטה, לא למען סיפוק צרכי האמן אלא למען ביקוש טבעי של אמנות אמיתית אשר לא זו בלבד מרחיב את האפשרויות של האמן אלא מביא אותו לביצוע "משימות על" וליצירת יצירות מופת. מי שאינו שולט בצופן האמנותי יכול לאמר: "טוב יותר מאשר כתוב הדבר בספר הספרים אי אפשר לבטא – לא במכחול ולא באיזמל". אך אם נפתח אזניים ונפקח עיניים ונחזור לדוגמא לקהלת, לשיר השירים או לספר איוב – דרך עוצמת הדחף של ג'יוטו; המיסתורין החמים של ג'ורג'ונה; המשמעות רבת הפנים של אל גרקו; שלימותו של ורמייר ואנושיותו של רמברנדט לא נתרושש, לא נפסיד, לא נתמוסס.

אהרון אפריל ירושלים, 1983

איוב 1998