מתוך: קטלוג התערוכה "שיר השירים" – אהרן אפריל,  עם הקדמה מאת פליקס רוזינר (ירושלים – תל אביב, 1982)

כאשר האור הוא שופע, חזק ומציק כפי שהוא כאן, בארץ זו, נדמה לך שאיך אתה רואה מאומה זולת אור, אור, אור. באור מסנוור זה עצם קיומם של עצמים הופך להיות בספק. וכאשר הצייר נכנע לעוצמתו של אור זה הבולע את הכל, אזי הצורות נעלמות. כך נוצרים ציורים נעדרי צורה. ישנם ציורים רבים כאלה בגלריות ישראליות. ציירים אחרים אינם נכנעים. הם בורחים מפני פיתויי אור זה, מנסים לתפוס את הצורות הנעלמות, קובעים בקפדנות את המציאות. כך נוצרים ציורים נעדרי אור. גם ציורים רבים כאלה אפשר למצוא בגלריות ישראליות. באור המקומי המטביע את הכל קשה לאמן לנצח את המציאות. ישנה אסכולת ציור פלורנטינית, ישנה אסכולה ונציאנית, ישנו האימפרסיוניזם הפריי זאי. אך האם אפשר לדמיין אסכולה ירושלמית? בין הסלעים האלה? באור כזה? ללא מסורת בת אלף

מתוך ה"לא" העצוב אפשר להבחין ב"כן" מעודד יותר כאשר מתבוננים בציוריו של אהרון אפריל. אחד אחד. הם צוירו כאן, בירושלים, במשך השנים האחרונות. הצייר יצא מן הדו־קרב עם האור כאשר ידו על העליונה. הוא לא נכנע לו. הוא חטף אותו מן השמים והכניס אותו למעמקי דפיו ובדיו. דמויות נשים מקסימות מוארות באור פנימי זה כלואות בקו המושלם של הקונטורים. נמסו באקוארל שקופה האור מחוץ לחלון, והדמדומים בפנים החדר. ובלילה, כאשר, מן הסתם, צריכה רוית האור להיעלם, היא ממשיכה לחיות בפרופיל יפהפה של נערה, על הגופות הערומים של הנאהבים. האור מנצנץ ומהדהד קרוב לגבול המתחמק, כאשר שוב ושוב אתה שומע את קולו של זמיר מן הסונטה השקספירית, או את "הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה" משיר השירים. בתהודה זו של האור הרועד, המנסה לזרום אל מחוץ למסגרת התמונה, טמון הקסם המיוחד של ציוריו של אהרון אפריל. העמידה הפיסולית של דמויותיו המליאות לשובע במתח האור, הופכת לפתע לתנועה, לאי־יציבות, לשאלה אשר התשובה לה טמונה ברזי האמנות. אחד מרזי אמנותו של אהרון אפריל הוא אולי כשרון האילתור שלו. כאשר אומר אני "אילתור", אין אני מתכוון למשהו מקרי, לא מודע, אלא לתהליך החי והיוצר במעמקי הכרתו של האמן והנמצא בשליטתו המלאה. כאשר בוחר אפריל את הנושא (מודל העומדת בפני ראי, היושבת, ליד המדרגות ליד חלון, מתחת לעץ, בתוך החדר), – הוא מתחיל לאלתר בחופשיות ובוחר מתוך הדמויות שנוצרו את אלה אשר מאוחר יותר יהוו את סידרת הציורים. כאשר רואים אנו את תוצאות הבחירה, אין בה כבר גורם של מקריות. פה, כמו בפוגה של באך, אנו רואים את הבנייה המדוייקת של מבנה הנושא וכן את אופן בינויו. תיסלח לי האנאלוגיה הנועזת, אולם אין אני יכול לקבל את הטטראפטיכון "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד.י"ב) אחרת מאשר כהתפתחות רצופה של שלושת הקולות. צבע, קו והאיזון הקומפוזיציוני של הגוף. התפתחות זו מתקדמת מן החלק הראשון של הטטראפטיכון למשנהו – עד לאחרון. הצבע: מאפרורי־כחול, כסוף כאור ירח ("לילה") אל אוכר וזהב ("אור יום"), אל אוכר אדמדם, רכה יותר (ערב – חושניות), אל שחור הפחם, היעדרות של אור (קור, נשיה, לא־דבר, סוף). הקו: שינוי הקצרת הגוף המוביל אל המראה החזיתי בתמונה האחרונה. קומפוזיציה: גוף נערה המוזז לצדו השמאלי של הבד. אחר כך הוא מתקרב אל המרכז. אחר כך ממשיך ימינה מן המרכז ולבסוף חוזר אל הציר המרכזי. כך בערך אפשר לנסות ולנתח את ה"פוליפוניה" של סדרה זו. בהתחלה היא נראית כואריאציה חופשית של אותו נושא, אך מאוחר יותר מגלה את שלימותה ההרמונית המתוכננת בקפדנות. אהרון אפריל שולט בכל האמצעים המקצועיים העומדים לרשותו. קשה לבחור בציוריו באקוארל – מן האטיודים הקטנים עד לדפים בגודל מלא לבין ציוריו המבוצעים בטכניקת שמן. בין שני אלה לבין רישומיו. בעוד שהוא נוטה בעיקר לציור פיגורטיבי, לפעמים פונה אפריל פניה קלה וחופשית אל המופשט (בעיקר בצבעי מים). לעתים הוא אף משלב את שניהם בציור אחד. הוא עושה זאת בטקט טבעי של אמן ובחוש בטוח של סגנון של אותה יצירה. חוש סגנון זה (החיוני כל כך לא רק במוסיקה וספרות) היא סגולה נדירה בין הציירים. אהרון אפריל ניחן בסגולה זו במידה גדושה. כיצד מסוגל ציור להגשים את הפסוק: "מעי חמו עליו" (שיר השירים ה':ד")? כשם שהמלים מאבדים מתוקפם כשהן מנסות לבטא רגשות חזקים מאד, כן נעלם לעתים הקו בציוריו של אפריל והצורות מתמוססות בצבע. רק פה ושם נשאר סימן רישום קל המבצבץ דרך היצירה כרמז. בגלל הרבה סיבות אפשר לטעון כי אמנותו של אהרון אפריל איננה מוגבלת ע"י האספקט הציורי ביצירותיותו. בעבודותיו אפשר להבחין בבירור בשאיפתו של האמן לשלב את הצד הפלסטי של ציור (שהוא סטטי לפי טבעו) עם דינמיקה, זאת אומרת לחצות את גבול האמנות הפלסטית. לצופה הנכנס לעולמו של אפריל מגיש הצייר "הוייה" מסויימת מיוחדת בזמן הזורם במתח, במלאות ובריכוז מירבי. בצבעוניות העמוקה והרגשית של "זרימת זמן" זו בציוריו של אפריל, טמון רז נוסף של אמנותו. אמנות זו מצפה לא רק להד חושני של הצופה. היא זקוקה לצופה המסוגל לא רק לראות אלא אף להוביל את אשר הוא רואה אל תוך נסיונו התרבותי. לא רק בהקשר הציור אלא גם בהקשר לשירה ולמוסיקה ועלינו להוסיף: גם בהקשר לחיים הסובבים את – האמן כאן, בירושלים. צופה כזה אשר אותו מחפש הצייר, והצייר הנחוץ לצופה כזה – יגלו ויבינו איש את רעהו.

שיר – שוכבת 2005